"כשהייתי ילדה, נעלי עקב היו רק חלום בשבילי. בכל פעם שאני נועלת את נעלי העקב הלא מתאימות של אמא שלי, תמיד יש לי דחף להתבגר מהר, רק ככה אני יכולה לנעול יותר נעלי עקב ומעלה אותן, עם האיפור והשמלה היפה שלי, זה מה שאני חושבת על התבגרות."
מישהו אמר שזו היסטוריה טרגית של נעלי עקב, ואחרים אמרו שכל חתונה היא זירה לנעלי עקב גבוהות. אני מעדיף את המטאפורה האחרונה."
הנערה, שדמיינה את היכולת לנעול את העקב האדום הזה בטקס ההתבגרות שלה, עם ליבה נואש, הסתובבה, הסתובבה, הסתובבה. בגיל 16 היא למדה איך לנעול נעלי עקב. בגיל 18 היא פגשה את הבחור המושלם. בגיל 20, בחתונה שלו, מה הייתה התחרות האחרונה שהיא רצתה להשתתף בה. אבל היא אמרה לעצמה שבחורה שנועלת נעלי עקב חייבת ללמוד לחייך ולברך.
היא הייתה בקומה השנייה, אבל נעלי העקב הגבוהות שלה נותרו בקומה הראשונה. היא הורידה את נעלי העקב הגבוהות ונהנתה מהחופש של הרגע הזה. למחרת בבוקר היא תנעל את נעלי העקב הגבוהות החדשות שלה ותתחיל סיפור חדש. זה לא בשבילו, רק בשביל עצמה.
היא תמיד אהבה נעליים, במיוחד נעלי עקב גבוהות. הבגדים יכולים להיות נדיבים, ואנשים יגידו שהיא אלגנטית. כמו כן, הבגדים יכולים להיות קשורים, ואנשים יגידו שהיא סקסית. אבל נעליים צריכות להיות בדיוק כמו שצריך, לא רק מתאימות, אלא גם מספקות. זהו סוג של אלגנטיות שקטה, וגם נרקיסיזם עמוק של אישה. בדיוק כמו נעל הזכוכית שמכונות לסינדרלה. אישה אנוכית ויהירה לא יכולה לנעול אותה אפילו כשבהונותיה כרותות. עדינות כזו היא רק לטוהר ולשלווה של הנפש.
היא מאמינה שבעידן הזה, נשים יכולות להיות נרקיסיסטיות יותר. בדיוק כפי שהיא הורידה את נעלי העקב הגבוהות שלה באותה תקופה, ונעלה נעלי עקב חדשות. היא מקווה שנשים רבות יקבלו עצמה על ידי דריכה על נעלי עקב חופשיות ונוחות.
