"כשהייתי ילד, נעלי עקב פשוט חלום עבורי. בכל פעם שנועלת את נעלי העקב הבלתי מתאימות של אמא שלי, תמיד יש לי את הדחף להתבגר מהר, רק בדרך זו, אני יכולה לנעול נעלי עקב גבוהות יותר וטובות יותר, עם האיפור והשמלה היפה שלי, זה מה שאני חושבת עליו כשגדלתי.
מישהו אמר שזו היסטוריה טרגית של עקב, ואחרים אמרו שכל חתונה היא זירה לנעלי עקב. אני מעדיף את המטאפורה האחרונה".
הילדה, שדמיינה להיות מסוגלת לנעול את העקב האדום האחד הזה בטקס ההתבגרות שלה, בלב משתוקק, להסתובב, להסתובב, להסתובב. בגיל 16, היא למדה איך לנעול נעלי עקב. בגיל 18, היא פגשה בחור נכון. בגיל 20, בחתונה שלו, מה התחרות האחרונה שהיא רצתה ללבוש בעצמה, אבל היא חייבת לברך מי היא רוצה ללבוש את העקב שלה.
היא הייתה בקומה השנייה, אבל העקב הגבוה שלה נשאר בקומה הראשונה. הורידה את העקב ונהנתה מהחופש של הרגע הזה. למחרת בבוקר היא הייתה נועלת את העקב החדש שלה ומתחילה סיפור חדש. זה לא בשבילו, רק בשביל עצמה.
היא תמיד אהבה נעליים, במיוחד נעלי עקב. הבגדים יכולים להיות נדיבים, ואנשים יגידו שהיא אלגנטית. כמו כן ניתן לקשור את הבגדים, ואנשים יגידו שהיא סקסית. אבל נעליים צריכות להיות בדיוק נכונות, לא רק בכושר, אלא גם מספקות. זהו סוג של אלגנטיות שקטה, וגם נרקיסיזם עמוק של אישה. בדיוק כמו שכפכף הזכוכית מוכן לסינדרלה. אישה אנוכית ושווא לא יכולה ללבוש את זה אפילו כשבהונותיה חתוכות. עדינות כזו מיועדת רק לטוהר ולרוגע של הנשמה.
היא מאמינה שבעידן זה, נשים יכולות להיות יותר נרקיסיסטיות. בדיוק כמו שהיא הסירה את העקב שלה באותה תקופה, ונעלה עקב חדש. היא מקווה שאינספור נשים יתעצמו על ידי דריכה על העקבים הבלתי מוגבלים והמתאימים היטב.
